מסעות אל המוות הטוב

בתוך האופל שהלך וכיסה אותנו בשנה האחרונה ואתו המועקה, החרדה האופפת ומתגברת, הכאב הפיזי והלחץ הנפשי, הבלבול והייאוש הזוחל - - באמצע הדרך ללא-מוצא שסופה ידוע מראש, הופעת פתאום בחיוך גדול וחם ובעיניים גלויות. פיסה של שפיות ונורמליות בתוך הכאוס. פינה שקטה של רוגע ואכפתיות אנושית פשוטה. צוהר של אור באפלה. כל ביקור שלך – שבו ידעת להתייחס לאורי כמו היה סתם בן אדם מן היישוב ולא "חולה" – הותיר אותו עם נצנוץ של תקווה בעיניים ומנה של שלווה פנימית. תמיד לקחת ממנו חלק מן הכאב והייאוש. גם בימים האחרונים, כשהסוף היה גלוי וקרוב, ידעת לבוא, לשתוק אתו ביחד ולהחזיק את ידו בחמלה ובהבנה. כל ביקור שלך היה הפתעה לטובה אם כי תמיד ידעת להתקשר מראש וביקשת רשות לבוא. אף פעם לא התייחסת לקשר שנוצר בינך לביננו כמובן מאליו. היית חבר שחש כבוד לפרטיות של השני. הענקת לנו כמה חודשים של זמן איכות אמיתי – שעה או שעתיים בשבוע שהיו שוות את משקלן בזהב. תמיד נשמתי לרווחה כשראיתי אותך והרגשתי שאפשר לסמוך עליך ולהשתחרר לזמן מה, לתת לעצמי להרגע. מי יודע איך הייתי מחזיקה בלעדי אותם פסקי-זמן של רווחי נשימה. אתה יודע לשוחח על הכול בחוכמה המוּלדת שלך ובתבונה שקנית בחייך , כך פשוט וללא יומרות, ומצד שני – לשתוק, להקשיב ולהבין, לומר ישר ולעניין כל מה שאפשר להגיד במצבים מורכבים וקשים שבחרת להיכנס אליהם במודע - ובשקט, בבחירת המילים הנכונות, באמפטיה. פיתחת גישה פילוסופית שלמה לחיים ולמוות המלווה אותם. מתוך גישה זו היית לאדם סובלני ופתוח, מתייחס לחיים בשלווה אירונית משהו, יחד עם היכולת להבין, לסלוח לחולשות הזולת בלא לשפוט אותו – לקבל אותו כמות שהוא. נוסח חיֵיה ותן לחיות. היכן קנית את החוכמה הזו ? התובנות שגילית בשיחות המעטות שהיו לנו, נתנו לי תמיד מרחב נשימה נוסף ולעיתים קרובות סוג של נחמה ועידוד. כך גם ביחסך לאורי שדיבר עליך רק טוב וציפה לפגישות אתך בעניין גם כשלא תמיד דיבר... בתוך האופל והמתח והדאגה גילינו שיש סביבנו נקודות של אור. כאלו היו גם האחיות מ'אשפוז בית' , כמה אנשים שהיו לחברינו ואתה. אנשים כמוך הם נדירים ואני שמחה שמצאת אותנו ושגילינו אותך.
ואפילו אתה ש'גר בשכנות' למוות ומדבר אתו חופשי (קטע הסיום של הספר - נפלא, הדושיח שלך עם המוות בג'ינס וחולצה אדומה), אפילו אתה לא יכול להציג באמינות את המוות או את המסע אליו, כגן של שושנים או חרציות. הספר כולו מדבר על קשר רגיש, ארוג מחוטים דקים בסבלנות , מיוחד במינו, שאתה יוצר עם ההולכים בדרכם האחרונה. זה ספר על חמלה, על אמפתיה, על מחלה קשה, על סבל שלא יתואר של החולים ובני משפחתם, על היכולת שלך להכיל את כל זה ולהמשיך מחוזק, על התמודדות יומיומית שהופכת להיות קלה יותר - בעזרתך, על המפתחות שאתה נותן בידי החולה לנסות ולפתור את הבעיות שהציקו לו/לה כל החיים. ודווקא משום שקשה מאוד למצוא דימוי שיביע את כל זה, בחרת בעטיפה הצבעונית המפתיעה בצבעים חזקים, המושכת, החיה כל כך. והבחירה הזאת מובנת לי. נשגב מבינתי להבין כיצד אתה מכיל את כל החולים הסופניים שאתה מנדב להם מזמנך ומכוחך, מבלי להיפגע או לגדל קליפה של הרגל. נראה שאתה יוצא מחוזק מכל אחד. אולי הסוד הוא ביכולת שלך לשים גבולות, שקופים אך ברורים, בנעימות, ברגישות, בנכונות האמיתית לעזור, לתת כתף, לפתור בעיה טכנית קטנה אך מציקה ויחד עם זה לדעת להגיד שלום בזמן ולא ליפול למלכודת של עודף מעורבות. בימים אלה, במאבקי הנוכחי יומיום ולילה לילה להתגבר על כאב האובדן ועל הגעגועים שאינם מרפים, אני מנסה לחשוב עליך כתרופת-נגד ומחליטה שוב ושוב להפסיק לרחם על עצמי. בהרבה ידידות ותודה, תודה על הכול.